כוחו של דיון אקטואלי
אני יושב וקורא כל יום כתבות ודעות של אנשים על מגוון נושאים מהאקטואליה ועולים לי כל מיני שאלות -- וגם לא מעט דעות. אבל בסופו של דבר אני מגיע למסקנה אחת (שתופיע בסוף הפוסט) ולחכן אחזור להתחלה --
שמתי לב למשהו קבוע אצלי -- כמה מהר אני מסכים מבחינה רגשית למה שכתוב. כמה אני נעול על דברים שהמוח תוכנת בדרך זו או אחרת לחשוב.
ניקח את מקרה הפוסטר בבצלאל.
זה התחיל בביקורת כנגד מירי רגב שהעלתה פוסט כנגד העניין - ישר אני מגלגל עיניים ואומר "נו, היא שוב מצאה על מה להטפל" אבל כמה דקות אחר כך אני קורא את תגובתו של מנהל בצלאל. ואחריה איזו דעה על הטיב האמנותי של היצירה ומאמר זריז על אמנות והסתה -- ואני מתחיל להתנייד ברגשות שלי כלפי האירוע.
יום למחרת מציף אותי מבול של דעות. כל מיני אנשים שמנסים לפצח את הדילמה האם זו אמנות או הסתה. האם זה רדוד או לא. אני קורא שאומרים שזאת לא אמנות ומוצא את עצמי מסכים - זאת לא אמנות. אבל אז רגע אחרי מישהו מצליח להוכיח שזאת כן אמנות - בכל זאת מדברים על זה הרבה עכשיו והפוסטר חוצה גבולות. והמון שאלות של סיפור טוב _סיפור בלשי -- מי תלה את הפוסטר? האם זאת באמת הייתה רק מחאה פנימית? כמה סטודנטים מעורבים? הסטודנטית שעשתה את זה (אני מסתמך על מה שכתוב) האם היא ידעה או לא ידעה --- אלוהים המתח הורג אותי!
ואז לקראת הסוף אני מתרווח על הכיסא שלי ומחייך לנוכח הדילמה המעולה שמספקת לי סיפור טוב. -- סיפור טוב שמעלה סוגייה אקטואלית אמיתית שמייצרת דיון. (יחזיק מעמד כמה ימים עד לאירוע הבא)
לכן אני לא מפרסם את דעתי -- כי הדעה הקטנה שלי לא רלוונטית וסביר להניח שאשנה אותה לאחר כמה שעות. מה שמעניין באמת זה המורכבות של הדיון. הדיון מאפשר הרבה יותר תשובות. ותכלס בשביל זה בדיוק אני כותב מחזות. במיוחד נמשך למחזאות האקטואלית העכשווית. חסרים לי יותר לי מחזות אקטואליים בתיאטרון. מחזות על דילמות של היום, בחברה הישראלית. והאמת ארצנו הקטנטונת לא מפסיקה לייצר אירועים ודילמות לכותב עליהם. אני פה ממשיך את הפוסט הקודם שאומר שימו קצת את הקלאסיקות בצד.
אז לסיכום - כששואלים אותי מאיפה אני מוצא את הרעיונות שלי -- מהפייסבוק, מהטוויטר, מהעיתונים, והמון המון מהתגובות של האנשים. אני פשוט משתדל לאגד אותה לכדי סיטואציה אחת מסכמת. (חשוב לציין שאני לא עושה בכל מחזה.)
שמתי לב למשהו קבוע אצלי -- כמה מהר אני מסכים מבחינה רגשית למה שכתוב. כמה אני נעול על דברים שהמוח תוכנת בדרך זו או אחרת לחשוב.
ניקח את מקרה הפוסטר בבצלאל.
זה התחיל בביקורת כנגד מירי רגב שהעלתה פוסט כנגד העניין - ישר אני מגלגל עיניים ואומר "נו, היא שוב מצאה על מה להטפל" אבל כמה דקות אחר כך אני קורא את תגובתו של מנהל בצלאל. ואחריה איזו דעה על הטיב האמנותי של היצירה ומאמר זריז על אמנות והסתה -- ואני מתחיל להתנייד ברגשות שלי כלפי האירוע.
יום למחרת מציף אותי מבול של דעות. כל מיני אנשים שמנסים לפצח את הדילמה האם זו אמנות או הסתה. האם זה רדוד או לא. אני קורא שאומרים שזאת לא אמנות ומוצא את עצמי מסכים - זאת לא אמנות. אבל אז רגע אחרי מישהו מצליח להוכיח שזאת כן אמנות - בכל זאת מדברים על זה הרבה עכשיו והפוסטר חוצה גבולות. והמון שאלות של סיפור טוב _סיפור בלשי -- מי תלה את הפוסטר? האם זאת באמת הייתה רק מחאה פנימית? כמה סטודנטים מעורבים? הסטודנטית שעשתה את זה (אני מסתמך על מה שכתוב) האם היא ידעה או לא ידעה --- אלוהים המתח הורג אותי!
ואז לקראת הסוף אני מתרווח על הכיסא שלי ומחייך לנוכח הדילמה המעולה שמספקת לי סיפור טוב. -- סיפור טוב שמעלה סוגייה אקטואלית אמיתית שמייצרת דיון. (יחזיק מעמד כמה ימים עד לאירוע הבא)
לכן אני לא מפרסם את דעתי -- כי הדעה הקטנה שלי לא רלוונטית וסביר להניח שאשנה אותה לאחר כמה שעות. מה שמעניין באמת זה המורכבות של הדיון. הדיון מאפשר הרבה יותר תשובות. ותכלס בשביל זה בדיוק אני כותב מחזות. במיוחד נמשך למחזאות האקטואלית העכשווית. חסרים לי יותר לי מחזות אקטואליים בתיאטרון. מחזות על דילמות של היום, בחברה הישראלית. והאמת ארצנו הקטנטונת לא מפסיקה לייצר אירועים ודילמות לכותב עליהם. אני פה ממשיך את הפוסט הקודם שאומר שימו קצת את הקלאסיקות בצד.
אז לסיכום - כששואלים אותי מאיפה אני מוצא את הרעיונות שלי -- מהפייסבוק, מהטוויטר, מהעיתונים, והמון המון מהתגובות של האנשים. אני פשוט משתדל לאגד אותה לכדי סיטואציה אחת מסכמת. (חשוב לציין שאני לא עושה בכל מחזה.)
תגובות