רועי מליח רשף

ניגשים אלי לא מעט תלמידים בשנה האחרונה ומדברים איתי על קומדיה. הם אומרים לי שאין להם כישרון לקומדיה. נכון, יש טקסטים מצחיקים יותר ופחות אבל השחקן הקומי ייקח כל דבר ויידע לגרום לקהלו לצחוק. אבל מנין נובע הצחוק, מה גורם לו לצחוק, מה גורם לו להעריך קומדיה אחת ולבוז לקומדיה אחרת? ראשית כל צריך להתייחס לקומדיה כאל ז'אנר. כמו כל סיפור, לקומדיה יש כללים מאוד ברורים. ושחקן שמעוניין לפתח את הצד הקומי שבו נדרש למיומנויות שיאפשרו לו לשחק את הכללים של הז'אנר. מהו ז'אנר הקומדיה? נתחיל מכך שיש כמה וכמה סוגים של קומדיה שכל סוג שכזה יש את הכללים של עצמו. קומדיית נעורים. [אמריקן פאי] קמדיית אקשן. [השוטר מבברלי הילס, נשק קטלני.] קומדיית מצבים. [ חברים, סיינפלד]  קומדיה בלשית [סרטי הפנתר הורוד.] קומדיה רומנטית [ נדודי שינה בסיאטל, ארבע חתונות ולויה, כשהארי פגש את סאלי.] קומדיה שחורה [אמריקן ביוטי] פארסה [ קומדית המיטות והבגידות: מחזותיו של ריי קוני,]  סאטירה [ ד"ר סטריינג' לאב] פרודיה. [ האקדח מת מצחוק, אוסטין פאוורס] לכל אחד ואחד מהז'אנרים יש כללים מעט שונים.

נתחיל בכך שנפריד בין משקל הדברים שנאמרים, כלומר גודלה של הדרמה במחזה.  למשקל משחקו של השחקן כאשר הוא עובד. אין מדובר כמובן במשקל הסגולי של הדברים. כי הרי למילים אין משקל סגולי אלא רק האנרגיה שאנו נותנים למילים ובכך נוצר להן משקל בחלל. ניקח לדוגמא כוס נייר - משקלה האמיתי קטן, אם זאת אדם צמא שחיפש כוס למזוג לו מים ירים אותה באנרגיה שתתן לה משקל רב, במשחקו תהפוך כוס קטנה ללא משקל לבעלת משקל רב כאילו כל העולם נמצא בתוכה. אי לכך משקל הוא האנרגיה שאנחנו מעבירים לאובייקטים, תנועות ומחשבות (מילים). כדי שהשחקן יוכל לתת משקל לדברים הידוע גם כ״כוונה״ עליו להכיר את שני הצדדים של המשקל. משקל חזק (strong) אנרגיה חזקה, מתפרצת או כבושה, משתלחת או פנימית של הדברים. לדוגמה לחטוף את כוס הנייר או למחוץ אותה.    משקל קליל (light) אנרגיה קלילה שמאפשרת לדברים להיות בעלי יחס קליל כמו להרים את כוס הנייר כבדרך אגב.  המשקל הכבד או החלש אינם אקטיביים ואינם מתקשרים עם הקהל. המשותף למשקל חזק ולמשקל קל הינו היכולת של השחקן לבצע אותם בהרפיה ומתוך שחרור. כדי לזנק עלי להרפות את גופי וכדי לקחת משהו כבדרך אגב ע

כשאני צופה בהצגה אני יודע שמה שמשעמם אותי בעיקר זה המשחק. יש לנו כתיבה מעניינת בארץ, גם הבימוי מצליח לעיתים להפתיע. אבל משהו בתפיסת המשחק לא השתנה. הוא תקוע אי שם במעמד של זיוף. והזיוף הזה יוצר קיר רביעי, גם אם השחקנים והבמאי פורצים אותו במודעות. כלומר אני כקהל יושב מנותק ומשתעמם. אני רגיל להשתעמם וברגע הזה,שקורה די מהר בחמש דקות הראשונות, נוצר בי רצון עז שהכול ייגמר ואני אחזור לעולם שלי. לאמיתי שלי.   החושים שלי מחפשים בנואשות את הרגע האמיתי, כאן ועכשיו, בלי כל ניסיון להרשים. כלומר אני יושב וממתין שמשהו יתפח מולי. אני עושה זה בכל הצגה, אני כבר מיומן. ולכן הרבה פעמים אני בוהה בפנסים או בקהל או בצוות הטכני. כי את הזיוף אני רואה על הבמה. אני רואה שעבדו עליו היטב. אבל יש פעמים שהשחקן או במקרה הזה השחקנית / פרפורמרית  הופכים להיות הכלי שמחזיק את אותה אמת, אנושית לא מתיימרת. חיים שייתכן שתפרוץ מהן דרמה. ואין ניסיון להתחנף ובעיקר אין ניסיון להרשים אותי. נותנים לי להמתין בשקט, בזמני האישי ואז אותו הזמן מתאחד עם מה שקורה על הבמה.  ובעיני, המתווך העיקרי, כדי שאצליח   - הוא השחקן. ולכן לד